לה לה לנד

לה גראנד פינאל!
הפרק המצוין שביים לא אחר מאשר מאט ויינר היה מיקס מושלם של סגירות ופתיחות של מעגלים, הצפוי והלא צפוי וכמה רגעי "מד מן" משובחים.
שאלת מיליון הדולר - האם דון השתנה, או בעצם השאלה שמטרידה את כולנו, האם אנשים מסוגלים להשתנות?
משפט מפתח הוא מה שאמרה מידג' המכורה לדון בפרק 12 "לא השתנת, דון". המשפט הטריד אותי, כרמז עכור לבאות. החזקתי אצבעות לדון, הוא כל כך מנסה להשתנות! מנהל יומן, שוחה, ממתן את צריכת הטיפה המרה, נחשף בפני פיי...אבל כשמסתבר לו שאם באמת ישתנה ובמקרה שלו מדובר בראש ובראשונה בהתמודדות חזיתית עם העבר שלו, הוא פשוט יצטרך להיות סתם עוד בן אדם שנאבק - בדיוק כפי שמציינת פיי החכמה בתחילת הפרק. דון רגיל לחיות בהכחשה והסתרה, רגיל לעטות על עצמו מסכה. הוא לא מכיר - בחייו הבוגרים, לפחות - קיום אחר, והוא חושש מאד לעשות את קפיצת המדרגה האיכותית הזאת. לכן, אך טבעי הוא שכשתקרה בדרכו ההזדמנות לעשות סיבוב פרסה ולחזור ל"עצמו", הוא ייקח אותה בשתי ידיים.
וזה קורה, בקליפורניה המוארת, סמל לכל מה שהוא פנטזיה - הוליווד, לה לה לנד...."בריכות שחיה וכוכבי קולנוע" - מקום בו דון הניו יורקי החיוור עם הבחילה הופך לשזוף וחיוני "ווסט קואסט מאת'ר פאקר!" ומייגן - היא פשוט שם, הבחורה הלא מסובכת, הצעירה, שמסתכלת עליו - על אף שהיא גבוהה - מלמטה - להבדיל מפיי שרואה לו בלבן של העיניים. דון לוקה במחלה נפוצה במערב בעידן המודרני - קושי לחיות את ההווה המתסכל ומכאן צורך קיומי בבריחה לארץ המחר - כל מה שהוא לא כאן ועכשיו - יש כאלה שצורכים חומרים, יש כאלה שבורחים למקרר, ולדון קל לברוח לפנטזיה הרומנטית שלו, כי כשאתה מאוהב, אתה הכל חוץ משפוי, נוכח ומחובר לרגע.
דון ממש מאלץ את עצמו לתוך ההתאהבות הזאת, ולכן במידה מסויימת הוא נראה פשוט אהבל.

יחד עם זאת, אפשר גם אחרת -
שהרי דון הוא אבא שאוהב את הילדים שלו, ומייגן היא דמות אם חמה ונעימה, להבדיל מפיי שמצהירה שהיא "לא טובה עם ילדים" ראינו את הזרע הזה נזרע בפרק" הנשים היפות" בו מייגן מצליחה במקום שבו פיי כשלה (מחבקת את סאלי). דון עצמו מנסה לעשות איזה תיקון לילדות האומללה שהיתה מנת חלקו. נושא הילדות והחשש להיפרד ממנה עולה (כרגיל) ב"פיץ'" שדון עושה לאנשי האגודה למלחמה בסרטן, כשהוא מציין כי הצעירים של היום לא רוצים להיפרד מהילדות יותר משהם מעוניינים בעתיד, ובכלל הם רגשנים...שמעתם את המוסיקה שהם שומעים? (משפט שהולך מצוין עם שיר הסיום אליו אתייחס בהמשך). נושא הגן האימהי המוצלח של מייגן נחתם ונסגר בסצינת המילקשייק, בה לדון יוצא הוריד במצח והילדים דרוכים לאחר שהמילקשייק נשפך, כאילו כולם מחכים לבטי הנוירוטית שתוריד איזו צעקה, ואילו מייגן בנונשאלנט מעמידה את הכל בפרופורציות "זה רק מילקשייק". בסצינה הזאת היא פשוט "אנטי - בטי" ונראה כי הנגטיב הזה הוא שגורם לדון לעשות את הצעד הכביכול לא צפוי ולהציע לה נישואין בסצינה הבאה. עניין אחר שאני רוצה להאמין בו- ומקווה לא להתבדות - הוא הצעד הנוסף (והקטנטן) של דון בדרך לחיים כנים - הוא מתייחס ברצינות לשאלת הילדים לפשר השם "דיק" שמופיע על הקיר, מתקן את הרגלו הישן נושן לשקר מייד כשהוא נשאל על מקורה של טבעת האירוסין על ידי מייגן, ומנסה לומר לה ברגע האינטימי שהם חולקים במיטה כי הוא "עשה הרבה דברים". אז אולי דון כן משתנה? המאבק הזה ימשיך ללא ספק גם בעונה החמישית.
הנבואה ניתנה לנשים
כזכור פיי, שמומחיותה הגדולה היא לצפות העדפות אנושיות, ניסתה לעודד את דון המלנכולי בפרק השני בעונה "חג המולד בא פעם בשנה", כשאמרה לו כי הוא יתחתן עוד שנה. כשדון הגיב בהשתאות היא הפטירה משהו כמו "אה, שכחתי שאף אחד לא אוהב להיות צפוי". בקיצור, אולי דון הוא בכל זאת שיבוט מתוחכם של רוג'ר, ומייגן היא שיבוט מתוחכם של ג'יין סיגל (לשתיהן שאיפות אומנותיות....) דרך אגב, אהבתי את העובדה שהיא קנדית במקור, זה מוסיף לה איזה ניקיון וקסם זר(השחקנית ג'סיקה פרה שמשחקת את מייגן אף היא ממונטריאול).

אז מה יהיה על פיי? בדף של "מד מן" בפייסבוק הסברה הרווחת היא כי פיי עוד לא אמרה את דברה והיא תחזור לנקום בעונה החמישית. מצד שני, נקמה זה כל כך אופרת סבון, ואנחנו מדברים פה על סוגה עילית, לא...? אלא שגם התרגיל עם גו'אן וההפלה שלא נעשתה (ושלא תשכחו מי התנבאה בעניין הזה) הוא קצת נלוז...אז מה. העיקר שהציצים של ג'ואן האלווי, מנהלת תפעול החדשה, גדלו.

חוץ מפיי שבורת הלב, גם פגי וגם בטי אכלו חצץ הפרק בעקבות ההכרזה של דון.

הסצינה של פגי המתבשרת על הנישואין הקרבים של המנטור שלה, היא מהאמינות והנוגעות שיש - בדיוק רב משתקפת החמיצות הזאת, כשחשים כשמתאכזבים ממישהו שחשבתם שאתם מכירים, שיש ביניכם אינטימיות מסוג מסוים ופתאום הוא הופך למישהו אחר לגמרי, כאילו מי זה? ההבעה על פניה של פגי/אליזבת' מוס היא בלתי נשכחת ואין ספק שדון מסובב את הסכין כשהוא אומר "היא מעריצה אותך ממש כמוני..."

בטי, בטי, בטי
בטי שוב מפגינה אימהות מהזן השפל בפרק, בטי,ילדה לנצח (בויזואליה היטיבו להראות אותה מתרפקת בשמלתה המיושנת והפנינים השמרניות על מיטת של סאלי) וקורבן לנצח. עיוורת לצורכי הילדים שלה, ומסרבת להבין איך החיים באמת עובדים (מזל שהנרי טוב הלב שם כדי להזכיר לה - האם הוא יצליח לגרום לה להתבגר? או שיבין שיופיה עיוור אותו ויעזוב?). דמותה כאילו לקוחה דימיון מהספר של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן". לפי מילר, ג'ין בובי וסאלי עוד יזדקקו להרבה שעות ספה בעקבות האמא הזאת.
ושוב בעין הסערה מצוי גלן (המגולם למופת בידי בנו של מאט ויינר, מרטן ויינר, חגג בר מצווה לפני שנה)הדמות האניגמטית ביותר בסדרה, בעיניי, מין ססמוגרף אנושי שקורא את נבכי נפשן של סאלי ואימה. הקנאה של בטי בסאלי, בעטיו של גלן, היא ללא ספק חולנית ולא אימהית בעליל.
רגע מכוער נוסף - הפיטורין של קרלה, כמה קלאסי מצידה של בטי לזרוק את קרלה ברגע של זעם. בהקשר הזה אני חייבת לציין שהתאכזבתי מתגובתו של ויינר כשנשאל על "מפלצתיותה" של בטי - ויינר ענה כי הוא לא מבין למה שופטים אותה כל כך לחומרה וטען כי היא היתה יותר אהודה אם לא היתה יפה כל כך. ועוד אמר כי "מה, לא כולנו גודלנו על ידי אימהות כאלו...מי יודע מה יקרה לילדים האלה מקסימום הם יגדלו להיות כותבים לטלויזיה"? רוצה לומר שפעם כל האימהות היו חסרות מודעות להבדיל מ"הורות היתר" שרווחת היום. בקיצור תשובה מיתממת של ויינר ואם הייתי אמא שלו הייתי מנשלת אותו מהירושה. אולי פעם, בעידן טרום רגשות האשם ו"סופר נני" כל האימהות היו חסרות מודעות, אבל בטי היא פשוט קרחון יפהפה מתנועע, חום אימהי הוא לא המצאה של השנים האחרונות. בקיצור, יאללה יאללה.

דווקא רגע של חסד היה לקראת סוף הפרק, שבטי ודון נראו על רקע מטבחם התמים המרוקן מתוכנו, זכר לאוטופיה שרצו לבנות בשנות החמישים, זו שקרסה עשור לאחר מכן. הם סגרו מעגל ודון השלים עם הפגיעה של בטי סופית, כשהבין כי לבטי אין את המסוגלות להתמודד עם הדבר שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות, כלומר החיים, ושכל הסיפור שלו היה גדול עליה בכמה מידות.

ולסיום -
- קן קוסגרוב, איזה גבר.איזה עמד שדרה. אחת הדמויות החיוביות שפויות ומאוזנות לאורך כל הסדרה - "סינתיה היא החיים שלי, החיים האמיתיים שלי" - משפט שמסכם את אחת התמות המרכזיות של העונה- חיים/עבודה.
- וויסקי אה גוגו - מה, בשנות השישים ידעו שיהיה מקום כזה 40 שנה לאחר מכן, בתל אביב...?
- ושיר הסיום - שיר אייקוני שמסמל את התקופה, אבל כולנו יודעים מה באמת קרה בין סוני לשר...לא כל הנוצץ זהב הוא, אתם יודעים.

עוד פרק מעולה, בעונה מעולה של סדרה מעולה.
אני אתגעגע.
ואשוב - ובגדול- בעונה החמישית.

ללא תוכן....

לצערי השבוע לא יהיה ניתוח של הפרק. קבלו רק תמונה של הקופסא עליה מדברת סאלי (למטה, למטה).
נתראה בפרק סיום העונה.

אפוקליפסה, עכשיו!

בתזמון משעשע ל"חשיפה" (יש שם משהו שלא ידענו?) שמציגה את ראשי השלטון והצבא שעות לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גם ב"סטרלינג קופר דרייפר פרייס" הכשלון לראות את הנולד, הזחיחות ועבודת מודיעין כושלת היא זו שמביאה לכמעט קריסה של הסוכנות, או שמא- וזו נקודת הדימיון החזקה לגולדה, דיין ושות'- בעיקר לפאניקה מפני קריסה. התמה המרכזית בפרק והיא נוכחת כמעט בכל סצנה ובהחלט בכל מערכות היחסים היא "ביסנז אור פלז'ר". רוצה לומר, התנגשות חזיתית בין כל מה שמוגדר "אישי" ובין כל מה שמוגדר "עבודה". אלא שכמו בחיים, האישי הוא פוליטי (כפי שהיטיבה פגי להבין שני פרקים קודם לכן, כשהסבירה לאייב את המאבק האמיתי של הנשים) ולכן גם ההפרדה בין "עבודה" לכל השאר היא מלאכותית.

נושא נוסף שנוכח בפרק הוא הקצוות של החיים - הלידה של הנסיכה לבית קמפבל ומותו של איש הפרסום "דיוויד מונטגומרי", בין הלידה ובין המוות, ישנו הכאוס הקטן הנקרא "חיים", ובו מיתות קטנות ולידות קטנות.

מה יהיה גורלה של הסוכנות?

שאלה נוספת שהותירה אותי חסרת מנוחה במיוחד - מה יהיה גורלו של רוג'ר סטרלינג?
רוג'ר תחילה
רוג'ר, רוג'ר....לא הכין תוכנית פעולה ושיקר לשותפים בפרק הקודם, דחה את את הצעתה הצנועה של גו'אן לגדל את ילדם ביחד, ועכשיו מה? איזו עליבות מכמירת לב! היופי כמובן בסדרה שעל אף היותו ילד עשיר ומפונק, אפס עם ציון נכשל בכל מערכות היחסים המשמעותיות בחייו, שממשיך להשען על תהילת העבר שלו ממלחמת העולם השניה, אי אפשר שלא לחבב את הדמות השנונה הזאת...רוג'ר היה ונשאר כוכב ללא במה, שיחת הטלפון המזויפת עם לי גארנר ג'וניור היא משחק מצוין של רוג'ר שמשוחק עוד יותר טוב על ידי ג'ון סאלטרי....בסך הכל, זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. להיות השחקן הראשי בחיים של עצמו. ג'ואן סופית התפכחה מהצ'ארמר המזדקן בפרק שעבר, ועתה- וזה נוכח בעיקר בסצינה שבה הוא מטיח רפש בפני השותפים - ומושפל בחזרה על ידי פיט, דון וקופר - גו'אן עומדת שם, בשמלה שכבר לבשה בפרק קודם, ומביטה בו במבט מרחם, מתנשא ובעיקר מפוכח. כמה עצוב.

בסצינה של שניהם בה הוא מחפש מעט סקס מנחם והיא מסבירה לו שהיא לא פתרון לבעיות אלא "בעיה בפני עצמה", שוב קיננה בי המחשבה שהיא לא ביצעה את ההפלה.
עצוב מכל היה לראות את רוג'ר ואשת חיקו, ג'יין- שחיה בפנטזיה אקזוטית - באקט של שקר והעמדת פנים, כשהוא עונה לה שהיום שלו היה "בסדר" והיא רק רוצה "להפוך את היום הזה ליותר טוב..." ומראה לו את ספרו הלא רלוונטי (עתה יותר מתמיד) "הזהב של סטרלינג" - כמה עצוב הוא הדיסוננס בין האשה המתרפקת, החיה בלה לה לנד "אני כל כך גאה בך" ובין הקליפה הריקה מתוכן הזו, רוג'ר - היה יכול להיות לו הכל, היה לו "לאקי סטרייק" שהוריש לו אביו (אזעקת משמעות כפולה!) אבל הוא לא היה מוכן להתאמץ. ברגעים אלו אני לא יכולה שלא לחשוב על דודו טופז, ועל גברים נוספים שלא השכילו להתבגר מאשליית נעוריהם. האם דיבורי המוות שלו יביאו להתאבדותו של הנרקסיסט החביב הזה? יש עוד שני פרקים למאנייק!
דון - דון גו'אן דה לה שמאטע
דון עוטה על עצמו הפרק את מדי המבוגר האחראי ואפילו מרביץ נאום קואצ'ינג מסורתי לחבר'ה שבמשרד, נאום מצוין, חבל שהוא לא מאמין לאף מילה של עצמו. אתנחתא קומית סיפק כרגיל דני סיגל המאותגר אנכית, שהצבעתו הגמדית לא נצפתה על ידי חשב הסוכנות.
דון שוב שותה - אם כי "במתינות" ומבקש ממייגן שתשגיח עליו, עאלק מבוגר אחראי.
מערכת היחסים ביניהם מזכירה לי מערכות יחסים בצבא של מפקדים חרמנים באגו טריפ אל מול הרל"שיות שלהן...מגעיל את השועלים, קראנו לזה אז, וזה עדיין מגעיל - הוא רוצה להרגיש נחשק היא רוצה להתקרב לצלחת...זה אפילו לא סקסי. מייגן נראית לי פתאם כמי שצעדיה מתוכננים היטב, היא מתמרנת אותו במיומנות והוא - על אף שיש לו חלון הזדמנויות של כפירה- נופל לפח. השיחה ביניהם על מערכות יחסים ועבודה בעצם אומרת הכל- מייגן - "אתה לא מכיר אותי...אתה חושב לעצמך למה לטרוח ולהכיר אותי אם זה זמני", ודון "אני מבין שזה מה שכולם חושבים..." יחסי מרות קלאסיים, מייגן משחקת את המשחק שהיא חושבת שדון משחק "אתה שופט אנשים לפי העבודה שלהם, גם אני...כל השאר זה אישי" ובשניה שהם מתחילים להתנשק היא מרגיעה אותו "זה לא עבודה" - למה את מתכוונת? אם זה לא עבודה זה אישי, לא? בקיצור נדפקת דון, אל תקנה את ההצגה של "תצא אתה קודם, מר דרייפר..."
הבגידה הקטנה של דון מוצגת באור רע יותר נוכח מוכנותה של פיי לשבור את החוקים של עצמה עבורו ולסדר לו פגישה עם חברה עלומת שם (...) בשם "היינץ". בסוף הפרק הם נראו מחובקים אך מרוחקים, כל אחד מייסר את עצמו ותוהה האם יהיה לבגידתו מחיר.
פגי הנמרה
פגי מצויה בתחילתו של רומן סוער עם גבר שסוף סוף ראוי לה- הם מאותו הכפר (ברוקלין, בייבי) והם נציגים שונים לדור שמבצע את המהפכה, כל אחד בדרכו/ה, הופעתו (השניה) במשרד, שוב מדגישה את הטשטוש בין העולמות - עבודה/בית. וכמובן יש את סטן ריזו המגעילול שמנסה להביא אותה ל"הרפייה" בתרגיל מארץ הנמושות, ומתנקם בה כשהוא לא אומר לה שהיא עם אודם על השיניים.
הפרזנטציה לאנשי "פלייטקס" היתה יפה כל כך, ופגי לגמרי השלימה מעגל כשהיא עושה בדיוק את מה שדון לימד אותה. האופן בו היא מצליחה להכניס רגש, אמיתי- וזה העניין כמובן - הוא מה שעושה את הפרזנטציה לטובה כל כך. מזכיר פרזנטציות יפות של דון, כמו "הקרוסלה" לקודאק, העניין הוא שכאומני הקריאטייב הם מחויבים להביא רגש, להבין רגש, כדי להיות מוצלחים, אבל בשביל לעשות את זה צריך שיהיו לך חיים.אמיתיים.מחוץ לשעות העבודה.

במשפט אחד אנו מציצים לאמונה הרסנית בה מחזיקה פגי - "בכל פעם שמשהו טוב קורה, משהו רע קורה, ידעתי שאענש" - בקיצור, אפשר להוציא את הבחורה מהכנסייה הקתולית, אי אפשר להוציא את הכנסייה הקתולית מהבחורה: על מי היא חושבת שהיא נענשת? על הסקס נחוץ לנישואין עם אייב? או על החטא הקדמון שלה - מסירת התינוק לאימוץ?

לצערי הרב, כמה מחבריי הטובים ביותר, יהודים ככל הידוע לי (וממוצע פולני...?) מחזיקים באמונה הרסנית זו, איזו דרך עצובה לחיות את החיים.
ולסיום, פ...פי...פיט...פיטר קמפבל
פיט מחכה לטרודי בחדר ההמתנה, ובמשרד, ובחדר ההמתנה...איפה הימים ההם ואיפה הבעלים של היום שעושים מסאג'ים בגב התחתון עם גרביים וכדורי טניס?! אצל פיט ההתנגשות בין האישי לעסקי היתה מורגשת תמיד בשל העסקים שהוא עושה עם אביה של טרודי. הפרק הכל התערבב והגיע לשיא כשטד צ'ואו המלוקק ניסה לחזר אחריו בחדר ההמתנה....והביא לו רעשן מטיפאני'ס. טד התחמן, טד הלקקן...פיט מפגין נאמנות מפתיעה לדון כשהוא אומר לאביו שטד רוצה אותו רק כדי לפגוע בדון, ודון מפגין נאמנות מפתיעה לפיט כשהוא אומר לרוג'ר כי פיט "לא היה נותן לזה לקרות" (כלומר ללאקי סטרייק לעזוב), אכן צדק קופר הזקן כשאמר - בעונה הראשונה - כי "אף פעם אי אפשר לדעת איך יצמחו נאמנויות". פיט שכבר הראה לנו את היותו בעל מוסר כפול, מראה שוב את הצד הזה כשהוא נרתע מביקורו של טד צ'ואו בבית החולים, אך מנגד הולך לקושש לקוחות "פגיעים" בטקס ההשכבה של דיוויד מונטגומרי (כשעה לאחר שנודע לו שטרודי וביתו "נחות בשלווה" בניסוחה המורבידי של מייגן).
ועוד נקודות לסיום -
שוב מוזכר דיוויד אוגלבי, הפעם על ידי טד צ'ואו, להלן לינק לוויקיפידיה, לערך שדן באיש הפרסום האולטימטיבי, בריטי במקור, וללא ספק השראה לכותבי הסדרה.

ההתייחסות האירונית של המספידים בטקס האשכבה של דיוויד מונטגומרי לביתו ואשתו "אתן תמיד הייתן במחשבותיו" - רק במחשבותיו...רוב הזמן הוא לא ממש היה שם, במקום הזה...תזכיר לי....כן, בית.
רוג'ר וגו'אן - האם רגע לפני שיקפוץ מהחלון תאמר לו גו'אן שהיא נושאת ברחמה את ....?!?!
וגם מילה על קופר קשישא...לא מזמן נתקלתי בו כשראיתי את הסרט משנת 1967 "איך להצליח בעסקים מבלי באמת לנסות" ראו תמונה להלן, הווייב של הסרט מאד מתקשר עם זה של "מד מן".
עוד שני פרקים לתום העונה.
אילליקה.

חכה לי בריש

אח אח אח! איך פספסתי את הפרק הקודם "הנערות היפות" שהיה מקסים במיוחד וקרוב לליבי, כבת למין שהוא סיר, סיר למרק ירקות. אך אין טעם לבכות על מרק ירקות שנשפך, נסיבות החיים הביאו אותי הישר לחיקו של פרק רב התרחשויות - פרק עשר, בו כל הדמויות נדחקות למצבי קצה, כאלו שאמורים להניע אותן להפתיע אותנו בתגובותיהן ולקדם אותן....או שלא.
קודם כל רוג'ר,
ג'ון סלאטרי הוא חתיכת שחקן משובח בעל תיזמון קומי מצויין (עוד זוכרת לו חסד מהימים שביקש מקארי שתשתין עליו ב"סקס אנד דה סיטי"), המתבגר הנצחי שחושב עם הזין, ובטוח שבעזרת קסמו האישי, שנינותו ומעמדו כיורש יחמוק תמיד מצרה. הכרתי פעם מישהו דומה....ולצערי הוא באמת נהג לחמוק מכל צרה. יש גברים כאלה, מתבגרים לנצח.רוג'ר כביכול חווה רגע של הארה לאחר התקף הלב, אך מייד חזר לסורו - ומצא עצמו נשוי ל"משוררת" ג'יין סיגל. נראה כי מאז התקף הלב יש לרוג'ר אובססיית מוות, מה שמשלים, באופן פרדוקסלי את דמותו ההדוניסטית ("אכול ושתה כי מחר נמות"). אובססית המוות דומיננטית במיוחד העונה, כאשר כמעט בכל פרק הוא משמיע הערה אובדנית/קשורה למוות, אז נכון...נכון שמפיו הכל נשמע כהלצה, אבל יש שם משהו - האם מאתיו ויינר מתכוון להיפטר ממנו בקרוב? טוב, לפחות נתנו לג'ון סלאטרי לביים קצת העונה.אני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנו.
הסצינה שלו ושל לי גארנר ג'וניור היתה מופתית. יושבים במסעדה בעלת אפיל מאד "אולד פאשיונד" - הקירות הירוקים הכהים, ספת הצ'סטרפילד, התמונות על הקיר. לי, הבן זונה הכי גדול בסדרה, מוכיח שוב כי צדק ג'ון לנון כשדיבר על "אינסטנט קארמה" - "סטרלינג קופר" חיפו על לי בעונה השלישית אחרי שהטריד מינית את סאלווטורה, וויתרו על סאל בלי להניד עפעף,לטובת לי. ועכשיו, כשלי מזמבר אותם - אי אפשר לחמוק מהאירוניה. בכלל, הפגישה של רוג'ר ולי אפופת תחושה של זונה ולקוח - כאשר רוג'ר הוא כמובן הזונה (והוא מתייחס לכך בהמשך בישיבת השותפים, כשהוא מתפרץ על פיט - ולמעשה מדבר על עצמו - ומבהיר לו שתפקידם כתקציבאים הוא לקחת את הלקוחות ביד ולעשות להם ביד- בקיצור הפרסומאי כנערת ליווי). זרע האווירה נזרע בפתיחת הסצינה, כשלי מתרברב באוזני רוג'ר על בחורה יפהפיה שלדאבונה פגשה באביו וסבו באותה העת, משני צידיה - לא ברור מה קרה שם, אבל זה נשמע כאילו מדובר בסוג של אונס. מחליא, ולא מפתיע כשמדובר בלי גארנר ג'וניור. בהמשך הוא מפתיע את רוג'ר כשהוא משלם ואומר "בחור צריך לשלם לפעמים" - שוב רמיזה להיותו של רוג'ר סוג של נותנת שירותים, והעניין נסגר כשלי נפרד באופן קר ותכליתי מרוג'ר, ללא שמץ של סנטימנטים. בדוחקו את רוג'ר לפינה אומר רוג'ר "אני מתחנן" - יורד על ברכיו וידיו, ומבקש 30 ימי חסד. מה יעשה איתם? אלוהים יודע, בפרק הנוכחי לא ראינו תוכנית פעולה, רק ניסיון להחיות קשרי עבר מתים. אהבתי במיוחד את התפרצותו של רוג'ר על לי "אחרי כל השקרים שסיפרתי בשבילך?!" למה התכוון המשורר? לשקרים על אורח חייו הסליזי של לי, לפרשייה עם סאל, או לשקרים שכל פרסומאי חייב, מעצם הגדרתו, לספק עבור הלקוח שלו. קל וחומר כשלהקוח מוכר רעל להמונים.
דון
גולת הכותרת של הפרק הוא כמובן הרגע לו חיכינו כולנו, רגע שנבנה לאט ויפה לאורך ארבע עונות - היחשפותו של דיק ויטמן. בסופו של דבר, אפשר לומר שגמרנו בחוץ - דון/דיק (שימו לב לדימיון בשמות - דונלד/ריצ'רד=דון/דיק) כמעט נחשף, אבל רק כמעט. בטי מפתיעה בהתנהגות שקולה ואנושית שמזכירה לנו שהיא לא רק הכלבה הקרירה שנצפתה עד כה העונה (בפרק גם ראינו אותה תופרת - אקט מעורר אמפתיה, ואפילו אימהית וחביבה לסאלי), סצינת התשאול של בטי על ידי ה"ג'י מן" - אנשי האף.בי.איי היתה טובה ומלחיצה במידה, כאשר כל שאלה ייצגה, בכפל המשמעות שלה, את השאלות שנשארו פתוחות לגבי דון.מה שלא ברור זה איך בסופו של דבר הם לא עלו על זה? ומה זה אומר על משרד ההגנה האמריקאי? כן, רשויות השלטון האמריקאיות לא מתפקדות.
לג'ון האם ניתנה הפרק האפשרות להפגין ניצוצות במשחק - והוא אכן פורע את השטר ומפגין משחק פיזי וורסטיליות מרשימה: הוא מזיע, הוא חוטף התקף חרדה, הוא פגיע, גוש הקרח "דון דרייפר" נסדק כבר מזמן, בפרק הזה הוא ממש נמס. פיי לא מאכזבת ומהווה סיר מושלם למרק הירקות הזה, הבעיה הנצפית היא שהוא, כמה קלאסי לבן שהתייתם מאם זונה, סובל מתסביך "מאדונה/זונה" ולא יכול לקבל אישה שגם גונחת כמו פיי בפרק הקודם, וגם מהווה משענת של ממש - אם ואחות. בסוף הפרק, כשהוא מביט במזכירתו הברבורית, מייגן, אנו צופים בלב דואב, שגם הסיטואציה הקיצונית אותה חווה הפרק לא תחולל בדון שינו של ממש, וכי עתה, כשהכל "בסדר" כמו שמייגן אומרת לו....הוא לא יוכל לקיים מערכת יחסים כנה ובוגרת עם פיי. דיק ויטמן חזר להיות הצל במחשכים, ודון החי באור - חוזר להיות החתול הכי קול בסביבה - המוג'ו חזר, והוא חייב לתקתק את מייגן.
מקווה להתבדות בעניין הזה.
רוג'ר וגו'אן
ג'ואן, גו'אן, כולם כבר הספידו את גרג, והוא כל כך לא נוכח שזה לא ממש משנה מה יקרה לו (בפרק הקודם את החסרתי פעימה עת שהופיעו "האחיות בלבן" על סף דלתה - ובסוף התבררו כמסאז'יסטיות - אולי זה רק עולם הדימויים הישראלי שלי, אבל אנשי צוות רפואי בפתח הדלת- כל כך מתקשר לי לבשורות רעות, מעניין אם היה כאן רמז מטרים לבאות או שזה סתם תעתוע).
גו'אן היפה והגאה נשארת בודדה והרחם הפורה שלה הולך וכלה- אפשרות קלושה אך קיימת היא שג'ואן לא הפילה. וכך שיחתה עם רוג'ר שלאחר ההפלה מקבלת משמעויות חדשות "מנענו אסון" "החיים נמשכים" - האמנם תלכי בשדה גו'אן, התלכי בו כהלך התם? הייתי רוצה ישועה לדמות הנפלאה הזאת.
מעניין לראות כי אליבא דויינר, נשים נכנסות להריון בקלות, מזיון אחד בודד (פגי, בטי בהריון של ג'ין, גו'אן מרוג'ר...) האם זה רק משרת את העלילה או שיש כאן אמירה על ילדים שנוצרים מתשוקה (מה שנקרא "לאב צ'יילד")? אולי זה נכון שהזרע בשנות השישים היה משובח יותר....
ליין פרייס
הדמות שממש רכונה על ידיה וברכיה בפרק היא כמובן ליין פרייס - איזה שחקן משובח ג'ארד האריס! (שיחק בין היתר את קפטיין מייק המקועקע ב"מקרה המוזר של בנג'מין באטן"http://images.allmoviephoto.com/2008_The_Curious_Case_of_Benjamin_Button/2008_the_curious_case_of_benjamin_button_009.jpg ), הסצינה שבה אביו חובט בו באכזריות במקל ההליכה הכה אנגלי שלו (כמו בשיר של סטינג "מקל הליכה לצידי...אני אנגלי בניו יורק...)ובקולו הקר כקרח משפיל אותו ב"כן, מה...?" שלו (יס "סיר") - בשניה אחת אנחנו מבינים מניין צמחה הדמות האנאלית הקפדנית והצייקנית הזאת, המנהלן המצטיין ליין פרייס, בשנייה אחת קמה דמותו האפלה של האב הויקטוריאני לתחיה ואנחנו מבינים איזה ילדות הייתה לליין....וליין אכן נוהג כילד בפרק- משוויץ ומתמרד בו זמנית באביו (הרומן עם טוני, השפנפנה האפרו-אמריקאית) ובמולדת הישנה. נייג'ל הבן היה אמור להגיע (ושמישהו יסביר לי למה רק לאנגלים קוראים נייג'ל?) משמע, היינו אמורים לצפות בליין האב, אך במקומו מגיע האב, ואנו צופים בליין הילד - צייתן, מושפל, אפילו המרדנות שלו נתפסת כמרדנות עלובה של טינאייג'ר.
פיט
דמותו של פיט היא האניגמטית ביותר בעיניי, הוא עוזר לדון כי הוא פרגמטי? (שהרי בלעדיו אין סוכנות) הוא מסוגל להיות חבר? הוא באמת מתרגש מהתינוק שבדרך (טרודי סיפקה אתנחתא קומית כשהגיחה בסלון לבושה בבייבי דול הקצפתי....הממחיש את ההבדל בינה ובין פגי - טרודי חוגגת את ההריון שלה, פגי נאלצה לאכול חצץ כשהיתה הרה, להחביא את עצמה ולשמוע כמה היא שמנה). מה שבטוח הוא שבסאבטקסט פיט מדבר על עצמו כשהוא מסביר לטרודי שהיא לא באמת רוצה לדעת את הסוד שלו, ושהאנשים "ההגונים" הם אלו שצריכים לשכב על הגדר עבור ה"שקרנים" הסוד של פיט הוא כמובן הילד שלו ושל פגי, שנמסר לאימוץ, כנראה, ופגי והילד הם אלו שמשלמים את המחיר. אהבתי את המבט המתנשא והשיפוטי של פיט ה"וואספ" כשהוא נכנס לדירה המעופשת של דון, להזכירך פיט, אתה חי בדירה (ששווה היום מיליונים) רק כי אבא של אשתך שילם עליה.
ולסיכום
מקווה שדון יהנה בהופעה המיתולגית של הביטלס ב"שיא סטדיום" ...הוא ללא ספק יצטרך אטמי אוזניים http://www.youtube.com/watch?v=h6TIEkB4_F8&feature=related

מילה על הסימבוליות שבמד מן - נכון, מד מן מתפקעת עד אימה מסימבוליות, בעיניי זה יפה ולא מאולץ ויותר מכל מרמז על השקפת העולם של היוצר ויינר. אני מאמינה, כמו ויינר, שבחיים אנו מוקפים בסמלים ושמערכות היחסים שלנו עם זולתנו ובכלל, אלו שמקיפות אותנו הן ראי לתודעה שלנו. החיים מלאים בסמליות, רק צריך לפקוח את העיניים. מן הסתם, יצירה טלוויזיונית/קולנועית היא מזוקקת וסמיכה יותר.
ובל נשכח שמאט ויינר הוא חובב טארוט - ראינו את זה בפרק בו אנה פותחת לדון בקלפים, וקלף טארוט הוא גם הסמל של חברת ההפקה של ויינר http://www.lippsisters.com/2008/11/02/matt-weiner-interview-part-3-more-highlights-and-full-transcript/