לה לה לנד

לה גראנד פינאל!
הפרק המצוין שביים לא אחר מאשר מאט ויינר היה מיקס מושלם של סגירות ופתיחות של מעגלים, הצפוי והלא צפוי וכמה רגעי "מד מן" משובחים.
שאלת מיליון הדולר - האם דון השתנה, או בעצם השאלה שמטרידה את כולנו, האם אנשים מסוגלים להשתנות?
משפט מפתח הוא מה שאמרה מידג' המכורה לדון בפרק 12 "לא השתנת, דון". המשפט הטריד אותי, כרמז עכור לבאות. החזקתי אצבעות לדון, הוא כל כך מנסה להשתנות! מנהל יומן, שוחה, ממתן את צריכת הטיפה המרה, נחשף בפני פיי...אבל כשמסתבר לו שאם באמת ישתנה ובמקרה שלו מדובר בראש ובראשונה בהתמודדות חזיתית עם העבר שלו, הוא פשוט יצטרך להיות סתם עוד בן אדם שנאבק - בדיוק כפי שמציינת פיי החכמה בתחילת הפרק. דון רגיל לחיות בהכחשה והסתרה, רגיל לעטות על עצמו מסכה. הוא לא מכיר - בחייו הבוגרים, לפחות - קיום אחר, והוא חושש מאד לעשות את קפיצת המדרגה האיכותית הזאת. לכן, אך טבעי הוא שכשתקרה בדרכו ההזדמנות לעשות סיבוב פרסה ולחזור ל"עצמו", הוא ייקח אותה בשתי ידיים.
וזה קורה, בקליפורניה המוארת, סמל לכל מה שהוא פנטזיה - הוליווד, לה לה לנד...."בריכות שחיה וכוכבי קולנוע" - מקום בו דון הניו יורקי החיוור עם הבחילה הופך לשזוף וחיוני "ווסט קואסט מאת'ר פאקר!" ומייגן - היא פשוט שם, הבחורה הלא מסובכת, הצעירה, שמסתכלת עליו - על אף שהיא גבוהה - מלמטה - להבדיל מפיי שרואה לו בלבן של העיניים. דון לוקה במחלה נפוצה במערב בעידן המודרני - קושי לחיות את ההווה המתסכל ומכאן צורך קיומי בבריחה לארץ המחר - כל מה שהוא לא כאן ועכשיו - יש כאלה שצורכים חומרים, יש כאלה שבורחים למקרר, ולדון קל לברוח לפנטזיה הרומנטית שלו, כי כשאתה מאוהב, אתה הכל חוץ משפוי, נוכח ומחובר לרגע.
דון ממש מאלץ את עצמו לתוך ההתאהבות הזאת, ולכן במידה מסויימת הוא נראה פשוט אהבל.

יחד עם זאת, אפשר גם אחרת -
שהרי דון הוא אבא שאוהב את הילדים שלו, ומייגן היא דמות אם חמה ונעימה, להבדיל מפיי שמצהירה שהיא "לא טובה עם ילדים" ראינו את הזרע הזה נזרע בפרק" הנשים היפות" בו מייגן מצליחה במקום שבו פיי כשלה (מחבקת את סאלי). דון עצמו מנסה לעשות איזה תיקון לילדות האומללה שהיתה מנת חלקו. נושא הילדות והחשש להיפרד ממנה עולה (כרגיל) ב"פיץ'" שדון עושה לאנשי האגודה למלחמה בסרטן, כשהוא מציין כי הצעירים של היום לא רוצים להיפרד מהילדות יותר משהם מעוניינים בעתיד, ובכלל הם רגשנים...שמעתם את המוסיקה שהם שומעים? (משפט שהולך מצוין עם שיר הסיום אליו אתייחס בהמשך). נושא הגן האימהי המוצלח של מייגן נחתם ונסגר בסצינת המילקשייק, בה לדון יוצא הוריד במצח והילדים דרוכים לאחר שהמילקשייק נשפך, כאילו כולם מחכים לבטי הנוירוטית שתוריד איזו צעקה, ואילו מייגן בנונשאלנט מעמידה את הכל בפרופורציות "זה רק מילקשייק". בסצינה הזאת היא פשוט "אנטי - בטי" ונראה כי הנגטיב הזה הוא שגורם לדון לעשות את הצעד הכביכול לא צפוי ולהציע לה נישואין בסצינה הבאה. עניין אחר שאני רוצה להאמין בו- ומקווה לא להתבדות - הוא הצעד הנוסף (והקטנטן) של דון בדרך לחיים כנים - הוא מתייחס ברצינות לשאלת הילדים לפשר השם "דיק" שמופיע על הקיר, מתקן את הרגלו הישן נושן לשקר מייד כשהוא נשאל על מקורה של טבעת האירוסין על ידי מייגן, ומנסה לומר לה ברגע האינטימי שהם חולקים במיטה כי הוא "עשה הרבה דברים". אז אולי דון כן משתנה? המאבק הזה ימשיך ללא ספק גם בעונה החמישית.
הנבואה ניתנה לנשים
כזכור פיי, שמומחיותה הגדולה היא לצפות העדפות אנושיות, ניסתה לעודד את דון המלנכולי בפרק השני בעונה "חג המולד בא פעם בשנה", כשאמרה לו כי הוא יתחתן עוד שנה. כשדון הגיב בהשתאות היא הפטירה משהו כמו "אה, שכחתי שאף אחד לא אוהב להיות צפוי". בקיצור, אולי דון הוא בכל זאת שיבוט מתוחכם של רוג'ר, ומייגן היא שיבוט מתוחכם של ג'יין סיגל (לשתיהן שאיפות אומנותיות....) דרך אגב, אהבתי את העובדה שהיא קנדית במקור, זה מוסיף לה איזה ניקיון וקסם זר(השחקנית ג'סיקה פרה שמשחקת את מייגן אף היא ממונטריאול).

אז מה יהיה על פיי? בדף של "מד מן" בפייסבוק הסברה הרווחת היא כי פיי עוד לא אמרה את דברה והיא תחזור לנקום בעונה החמישית. מצד שני, נקמה זה כל כך אופרת סבון, ואנחנו מדברים פה על סוגה עילית, לא...? אלא שגם התרגיל עם גו'אן וההפלה שלא נעשתה (ושלא תשכחו מי התנבאה בעניין הזה) הוא קצת נלוז...אז מה. העיקר שהציצים של ג'ואן האלווי, מנהלת תפעול החדשה, גדלו.

חוץ מפיי שבורת הלב, גם פגי וגם בטי אכלו חצץ הפרק בעקבות ההכרזה של דון.

הסצינה של פגי המתבשרת על הנישואין הקרבים של המנטור שלה, היא מהאמינות והנוגעות שיש - בדיוק רב משתקפת החמיצות הזאת, כשחשים כשמתאכזבים ממישהו שחשבתם שאתם מכירים, שיש ביניכם אינטימיות מסוג מסוים ופתאום הוא הופך למישהו אחר לגמרי, כאילו מי זה? ההבעה על פניה של פגי/אליזבת' מוס היא בלתי נשכחת ואין ספק שדון מסובב את הסכין כשהוא אומר "היא מעריצה אותך ממש כמוני..."

בטי, בטי, בטי
בטי שוב מפגינה אימהות מהזן השפל בפרק, בטי,ילדה לנצח (בויזואליה היטיבו להראות אותה מתרפקת בשמלתה המיושנת והפנינים השמרניות על מיטת של סאלי) וקורבן לנצח. עיוורת לצורכי הילדים שלה, ומסרבת להבין איך החיים באמת עובדים (מזל שהנרי טוב הלב שם כדי להזכיר לה - האם הוא יצליח לגרום לה להתבגר? או שיבין שיופיה עיוור אותו ויעזוב?). דמותה כאילו לקוחה דימיון מהספר של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן". לפי מילר, ג'ין בובי וסאלי עוד יזדקקו להרבה שעות ספה בעקבות האמא הזאת.
ושוב בעין הסערה מצוי גלן (המגולם למופת בידי בנו של מאט ויינר, מרטן ויינר, חגג בר מצווה לפני שנה)הדמות האניגמטית ביותר בסדרה, בעיניי, מין ססמוגרף אנושי שקורא את נבכי נפשן של סאלי ואימה. הקנאה של בטי בסאלי, בעטיו של גלן, היא ללא ספק חולנית ולא אימהית בעליל.
רגע מכוער נוסף - הפיטורין של קרלה, כמה קלאסי מצידה של בטי לזרוק את קרלה ברגע של זעם. בהקשר הזה אני חייבת לציין שהתאכזבתי מתגובתו של ויינר כשנשאל על "מפלצתיותה" של בטי - ויינר ענה כי הוא לא מבין למה שופטים אותה כל כך לחומרה וטען כי היא היתה יותר אהודה אם לא היתה יפה כל כך. ועוד אמר כי "מה, לא כולנו גודלנו על ידי אימהות כאלו...מי יודע מה יקרה לילדים האלה מקסימום הם יגדלו להיות כותבים לטלויזיה"? רוצה לומר שפעם כל האימהות היו חסרות מודעות להבדיל מ"הורות היתר" שרווחת היום. בקיצור תשובה מיתממת של ויינר ואם הייתי אמא שלו הייתי מנשלת אותו מהירושה. אולי פעם, בעידן טרום רגשות האשם ו"סופר נני" כל האימהות היו חסרות מודעות, אבל בטי היא פשוט קרחון יפהפה מתנועע, חום אימהי הוא לא המצאה של השנים האחרונות. בקיצור, יאללה יאללה.

דווקא רגע של חסד היה לקראת סוף הפרק, שבטי ודון נראו על רקע מטבחם התמים המרוקן מתוכנו, זכר לאוטופיה שרצו לבנות בשנות החמישים, זו שקרסה עשור לאחר מכן. הם סגרו מעגל ודון השלים עם הפגיעה של בטי סופית, כשהבין כי לבטי אין את המסוגלות להתמודד עם הדבר שקורה לך בזמן שאתה מתכנן תוכניות, כלומר החיים, ושכל הסיפור שלו היה גדול עליה בכמה מידות.

ולסיום -
- קן קוסגרוב, איזה גבר.איזה עמד שדרה. אחת הדמויות החיוביות שפויות ומאוזנות לאורך כל הסדרה - "סינתיה היא החיים שלי, החיים האמיתיים שלי" - משפט שמסכם את אחת התמות המרכזיות של העונה- חיים/עבודה.
- וויסקי אה גוגו - מה, בשנות השישים ידעו שיהיה מקום כזה 40 שנה לאחר מכן, בתל אביב...?
- ושיר הסיום - שיר אייקוני שמסמל את התקופה, אבל כולנו יודעים מה באמת קרה בין סוני לשר...לא כל הנוצץ זהב הוא, אתם יודעים.

עוד פרק מעולה, בעונה מעולה של סדרה מעולה.
אני אתגעגע.
ואשוב - ובגדול- בעונה החמישית.