אח אח אח! איך פספסתי את הפרק הקודם "הנערות היפות" שהיה מקסים במיוחד וקרוב לליבי, כבת למין שהוא סיר, סיר למרק ירקות. אך אין טעם לבכות על מרק ירקות שנשפך, נסיבות החיים הביאו אותי הישר לחיקו של פרק רב התרחשויות - פרק עשר, בו כל הדמויות נדחקות למצבי קצה, כאלו שאמורים להניע אותן להפתיע אותנו בתגובותיהן ולקדם אותן....או שלא.
קודם כל רוג'ר,
ג'ון סלאטרי הוא חתיכת שחקן משובח בעל תיזמון קומי מצויין (עוד זוכרת לו חסד מהימים שביקש מקארי שתשתין עליו ב"סקס אנד דה סיטי"), המתבגר הנצחי שחושב עם הזין, ובטוח שבעזרת קסמו האישי, שנינותו ומעמדו כיורש יחמוק תמיד מצרה. הכרתי פעם מישהו דומה....ולצערי הוא באמת נהג לחמוק מכל צרה. יש גברים כאלה, מתבגרים לנצח.רוג'ר כביכול חווה רגע של הארה לאחר התקף הלב, אך מייד חזר לסורו - ומצא עצמו נשוי ל"משוררת" ג'יין סיגל. נראה כי מאז התקף הלב יש לרוג'ר אובססיית מוות, מה שמשלים, באופן פרדוקסלי את דמותו ההדוניסטית ("אכול ושתה כי מחר נמות"). אובססית המוות דומיננטית במיוחד העונה, כאשר כמעט בכל פרק הוא משמיע הערה אובדנית/קשורה למוות, אז נכון...נכון שמפיו הכל נשמע כהלצה, אבל יש שם משהו - האם מאתיו ויינר מתכוון להיפטר ממנו בקרוב? טוב, לפחות נתנו לג'ון סלאטרי לביים קצת העונה.אני עדיין לא מוכנה להיפרד ממנו.
הסצינה שלו ושל לי גארנר ג'וניור היתה מופתית. יושבים במסעדה בעלת אפיל מאד "אולד פאשיונד" - הקירות הירוקים הכהים, ספת הצ'סטרפילד, התמונות על הקיר. לי, הבן זונה הכי גדול בסדרה, מוכיח שוב כי צדק ג'ון לנון כשדיבר על "אינסטנט קארמה" - "סטרלינג קופר" חיפו על לי בעונה השלישית אחרי שהטריד מינית את סאלווטורה, וויתרו על סאל בלי להניד עפעף,לטובת לי. ועכשיו, כשלי מזמבר אותם - אי אפשר לחמוק מהאירוניה. בכלל, הפגישה של רוג'ר ולי אפופת תחושה של זונה ולקוח - כאשר רוג'ר הוא כמובן הזונה (והוא מתייחס לכך בהמשך בישיבת השותפים, כשהוא מתפרץ על פיט - ולמעשה מדבר על עצמו - ומבהיר לו שתפקידם כתקציבאים הוא לקחת את הלקוחות ביד ולעשות להם ביד- בקיצור הפרסומאי כנערת ליווי). זרע האווירה נזרע בפתיחת הסצינה, כשלי מתרברב באוזני רוג'ר על בחורה יפהפיה שלדאבונה פגשה באביו וסבו באותה העת, משני צידיה - לא ברור מה קרה שם, אבל זה נשמע כאילו מדובר בסוג של אונס. מחליא, ולא מפתיע כשמדובר בלי גארנר ג'וניור. בהמשך הוא מפתיע את רוג'ר כשהוא משלם ואומר "בחור צריך לשלם לפעמים" - שוב רמיזה להיותו של רוג'ר סוג של נותנת שירותים, והעניין נסגר כשלי נפרד באופן קר ותכליתי מרוג'ר, ללא שמץ של סנטימנטים. בדוחקו את רוג'ר לפינה אומר רוג'ר "אני מתחנן" - יורד על ברכיו וידיו, ומבקש 30 ימי חסד. מה יעשה איתם? אלוהים יודע, בפרק הנוכחי לא ראינו תוכנית פעולה, רק ניסיון להחיות קשרי עבר מתים. אהבתי במיוחד את התפרצותו של רוג'ר על לי "אחרי כל השקרים שסיפרתי בשבילך?!" למה התכוון המשורר? לשקרים על אורח חייו הסליזי של לי, לפרשייה עם סאל, או לשקרים שכל פרסומאי חייב, מעצם הגדרתו, לספק עבור הלקוח שלו. קל וחומר כשלהקוח מוכר רעל להמונים.
דון
גולת הכותרת של הפרק הוא כמובן הרגע לו חיכינו כולנו, רגע שנבנה לאט ויפה לאורך ארבע עונות - היחשפותו של דיק ויטמן. בסופו של דבר, אפשר לומר שגמרנו בחוץ - דון/דיק (שימו לב לדימיון בשמות - דונלד/ריצ'רד=דון/דיק) כמעט נחשף, אבל רק כמעט. בטי מפתיעה בהתנהגות שקולה ואנושית שמזכירה לנו שהיא לא רק הכלבה הקרירה שנצפתה עד כה העונה (בפרק גם ראינו אותה תופרת - אקט מעורר אמפתיה, ואפילו אימהית וחביבה לסאלי), סצינת התשאול של בטי על ידי ה"ג'י מן" - אנשי האף.בי.איי היתה טובה ומלחיצה במידה, כאשר כל שאלה ייצגה, בכפל המשמעות שלה, את השאלות שנשארו פתוחות לגבי דון.מה שלא ברור זה איך בסופו של דבר הם לא עלו על זה? ומה זה אומר על משרד ההגנה האמריקאי? כן, רשויות השלטון האמריקאיות לא מתפקדות.
לג'ון האם ניתנה הפרק האפשרות להפגין ניצוצות במשחק - והוא אכן פורע את השטר ומפגין משחק פיזי וורסטיליות מרשימה: הוא מזיע, הוא חוטף התקף חרדה, הוא פגיע, גוש הקרח "דון דרייפר" נסדק כבר מזמן, בפרק הזה הוא ממש נמס. פיי לא מאכזבת ומהווה סיר מושלם למרק הירקות הזה, הבעיה הנצפית היא שהוא, כמה קלאסי לבן שהתייתם מאם זונה, סובל מתסביך "מאדונה/זונה" ולא יכול לקבל אישה שגם גונחת כמו פיי בפרק הקודם, וגם מהווה משענת של ממש - אם ואחות. בסוף הפרק, כשהוא מביט במזכירתו הברבורית, מייגן, אנו צופים בלב דואב, שגם הסיטואציה הקיצונית אותה חווה הפרק לא תחולל בדון שינו של ממש, וכי עתה, כשהכל "בסדר" כמו שמייגן אומרת לו....הוא לא יוכל לקיים מערכת יחסים כנה ובוגרת עם פיי. דיק ויטמן חזר להיות הצל במחשכים, ודון החי באור - חוזר להיות החתול הכי קול בסביבה - המוג'ו חזר, והוא חייב לתקתק את מייגן.
מקווה להתבדות בעניין הזה.
רוג'ר וגו'אן
ג'ואן, גו'אן, כולם כבר הספידו את גרג, והוא כל כך לא נוכח שזה לא ממש משנה מה יקרה לו (בפרק הקודם את החסרתי פעימה עת שהופיעו "האחיות בלבן" על סף דלתה - ובסוף התבררו כמסאז'יסטיות - אולי זה רק עולם הדימויים הישראלי שלי, אבל אנשי צוות רפואי בפתח הדלת- כל כך מתקשר לי לבשורות רעות, מעניין אם היה כאן רמז מטרים לבאות או שזה סתם תעתוע).
גו'אן היפה והגאה נשארת בודדה והרחם הפורה שלה הולך וכלה- אפשרות קלושה אך קיימת היא שג'ואן לא הפילה. וכך שיחתה עם רוג'ר שלאחר ההפלה מקבלת משמעויות חדשות "מנענו אסון" "החיים נמשכים" - האמנם תלכי בשדה גו'אן, התלכי בו כהלך התם? הייתי רוצה ישועה לדמות הנפלאה הזאת.
מעניין לראות כי אליבא דויינר, נשים נכנסות להריון בקלות, מזיון אחד בודד (פגי, בטי בהריון של ג'ין, גו'אן מרוג'ר...) האם זה רק משרת את העלילה או שיש כאן אמירה על ילדים שנוצרים מתשוקה (מה שנקרא "לאב צ'יילד")? אולי זה נכון שהזרע בשנות השישים היה משובח יותר....
ליין פרייס
הדמות שממש רכונה על ידיה וברכיה בפרק היא כמובן ליין פרייס - איזה שחקן משובח ג'ארד האריס! (שיחק בין היתר את קפטיין מייק המקועקע ב"מקרה המוזר של בנג'מין באטן"http://images.allmoviephoto.com/2008_The_Curious_Case_of_Benjamin_Button/2008_the_curious_case_of_benjamin_button_009.jpg ), הסצינה שבה אביו חובט בו באכזריות במקל ההליכה הכה אנגלי שלו (כמו בשיר של סטינג "מקל הליכה לצידי...אני אנגלי בניו יורק...)ובקולו הקר כקרח משפיל אותו ב"כן, מה...?" שלו (יס "סיר") - בשניה אחת אנחנו מבינים מניין צמחה הדמות האנאלית הקפדנית והצייקנית הזאת, המנהלן המצטיין ליין פרייס, בשנייה אחת קמה דמותו האפלה של האב הויקטוריאני לתחיה ואנחנו מבינים איזה ילדות הייתה לליין....וליין אכן נוהג כילד בפרק- משוויץ ומתמרד בו זמנית באביו (הרומן עם טוני, השפנפנה האפרו-אמריקאית) ובמולדת הישנה. נייג'ל הבן היה אמור להגיע (ושמישהו יסביר לי למה רק לאנגלים קוראים נייג'ל?) משמע, היינו אמורים לצפות בליין האב, אך במקומו מגיע האב, ואנו צופים בליין הילד - צייתן, מושפל, אפילו המרדנות שלו נתפסת כמרדנות עלובה של טינאייג'ר.
פיט
דמותו של פיט היא האניגמטית ביותר בעיניי, הוא עוזר לדון כי הוא פרגמטי? (שהרי בלעדיו אין סוכנות) הוא מסוגל להיות חבר? הוא באמת מתרגש מהתינוק שבדרך (טרודי סיפקה אתנחתא קומית כשהגיחה בסלון לבושה בבייבי דול הקצפתי....הממחיש את ההבדל בינה ובין פגי - טרודי חוגגת את ההריון שלה, פגי נאלצה לאכול חצץ כשהיתה הרה, להחביא את עצמה ולשמוע כמה היא שמנה). מה שבטוח הוא שבסאבטקסט פיט מדבר על עצמו כשהוא מסביר לטרודי שהיא לא באמת רוצה לדעת את הסוד שלו, ושהאנשים "ההגונים" הם אלו שצריכים לשכב על הגדר עבור ה"שקרנים" הסוד של פיט הוא כמובן הילד שלו ושל פגי, שנמסר לאימוץ, כנראה, ופגי והילד הם אלו שמשלמים את המחיר. אהבתי את המבט המתנשא והשיפוטי של פיט ה"וואספ" כשהוא נכנס לדירה המעופשת של דון, להזכירך פיט, אתה חי בדירה (ששווה היום מיליונים) רק כי אבא של אשתך שילם עליה.
ולסיכום
מקווה שדון יהנה בהופעה המיתולגית של הביטלס ב"שיא סטדיום" ...הוא ללא ספק יצטרך אטמי אוזניים http://www.youtube.com/watch?v=h6TIEkB4_F8&feature=related
מילה על הסימבוליות שבמד מן - נכון, מד מן מתפקעת עד אימה מסימבוליות, בעיניי זה יפה ולא מאולץ ויותר מכל מרמז על השקפת העולם של היוצר ויינר. אני מאמינה, כמו ויינר, שבחיים אנו מוקפים בסמלים ושמערכות היחסים שלנו עם זולתנו ובכלל, אלו שמקיפות אותנו הן ראי לתודעה שלנו. החיים מלאים בסמליות, רק צריך לפקוח את העיניים. מן הסתם, יצירה טלוויזיונית/קולנועית היא מזוקקת וסמיכה יותר.
ובל נשכח שמאט ויינר הוא חובב טארוט - ראינו את זה בפרק בו אנה פותחת לדון בקלפים, וקלף טארוט הוא גם הסמל של חברת ההפקה של ויינר http://www.lippsisters.com/2008/11/02/matt-weiner-interview-part-3-more-highlights-and-full-transcript/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה